התפתחות השיניים התותבות

עוד מימי קדם נהוג היה להשלים שיניים חסרות באמצעות חיקויים שגולפו מעצם, שנהב, או שיניים שנעקרו. חיקויים אלה נקשרו לשיניים סמוכות באמצעות חוטי זהב או משי.

המלכה אליזבת ( 1533-1603) הייתה משפרת את הופעתה בכך שהייתה ממלאה את מקום שיניה החסרות באמצעות חתיכות בד.

בתמונה למטה ניתן לראות תותבת עליונה מגולפת בשנהב משנת 1740. מצידי התותבת ניתן לראות את נקודות החיבור שיועדו לקפיצים. מכיוון שהתאמת התותבות לפה הייתה לא מושלמת בלשון המעטה, השתמשו בקפיצים שדחפו אותם כלפי הלסתות.

הבעיה העיקרית בתותבות המגולפות הייתה שהן נטו להישחק מהר, להירקב, ואף לשנות צבע. לפיכך ב- 1788 פיתח ניקולס דובואה דה שמנט בצרפת תותבת עליונה, שהייתה בנויה מגוש חרסינה אחד (תמונה למטה).

גם צורה זו של הכנת תותבות הייתה בעייתית. בעיקר בשל צורת ההכנה של החרסינה שהייתה עשויה מקשה אחת. מכיוון שהתנורים של אותה תקופה לא היו מבוססים על חשמל, אלא על שריפת פחם, תהליך הבקרה על הכנת התותבת היה קשה מאד, וכשלונות רבים נבעו מכך.

עובדה זו ייקרה את התהליך ושיני השנהב נשארו הבחירה של רוב רופאי השיניים. כמו כן תותבות העשויות מחרסינה מליאה נוחות יותר לשבירה, וגם הצבע היה לבן כולו, ללא חיקוי לחניכיים.

ב-1851 דר’ ג’ון אלן מסינסינטי משלב חרסינה לבנה עם חרסינה ורודה ליצירת הדמיית חניכיים. פיתוח זה סלל את הדרך לפיתוח הפתרון לבעיית התותבת השלימה מחרסינה. גושים של חרסינה הוצמדו בנפרד ובאופן מודולרי לתותבת. (ראה תמונה). בסיס התותבת היה עשוי כסף מרוקע.

יצירת בלוקים של חרסינה במפעל, הפכה את התהליך לזול יותר ונגיש ליותר אנשים, אך התהליך היה עדיין יקר, שלא לדבר על התוצאה האסתטית .

ב-1808 איטליה, דר’ גוז’פאנג’לו פונזי ממציא תותבות מתכת אליהם מחוברות שיני חרסינה בודדות. השיניים קובעו לתותבת בפינים מפלטינה (ראה תמונה).

עדיין, התהליך היה יקר מאד ורק מעטים השתמשו בפיתוח זה.

בתמונה למטה נראה זוג התותבות האחרון של הנשיא ג’ורג’ וושינגטון. זוג זה נוצר ב- 1838 והוא עשוי מריקוע זהב אליו מוצמדות שיניים משנהב.

ב- 1844 סמואל סטוקטון מייסד את חברת ס.ס. וייט. חברה זו הופכת את ייצור שיניי החרסינה לתעשייתי, ולפיכך גם זול יותר, ומשווקת אותם בקנה מידה רחב.

למרות השיפורים הרבים בייצור השיניים עצמן, הרי שנשארה בעיית הבסיס והקפיצים. בניסיון לפתור את הבעיה פיתח נלסון גודייר (GOODYEAR), אחיו של בעל אימפריית הצמיגים, ב-1851 חומר שמבוסס על גומי מוקשה. הוא כונה וולקנייט. (בתמונה למטה: תותבת עם בסיס וולקנייט מכוסה זהב).

חומר זה החליף את הזהב בביצוע בסיס תותבות כי עלה פחות, ויצר וואקום שהפך את הצורך בקפיצים להיסטוריה.

.עם זאת, עקב חוקי פטנט נוקשים היה החומר יקר אף הוא, והרבה רופאים סירבו להשתמש בו, עד פקיעת הפטנט ב-1881. בינתיים חיפשו הרופאים תחליפים זולים. ב- 1870 פותחו תותבות על בסיס צלולויד.

החומר היה זול ונגיש ורופאים רבים החלו להשתמש בו. מהר מאד התגלה כי לחומר יש בעיה. התותבות השחירו והתעוותו עם הזמן. יתרה מכך, הן היו נוחות להתלקח. חומר זה יצא לחלוטין משימוש עם פקיעת הפטנט של גודייר.

  • ב- 1894 הומצא התנור החשמלי לשרפת חרסינה, והייתה יותר שליטה על התהליך. שיני חרסינה ניתן היה לייצר כבר בכל מעבדה.
  • ב- 1909 אלפרד גייסי משוויץ ממציא את הארטיקולטור (מכשיר המדמה את תנועת הלסתות ונמצא בשימוש גם היום) ומאפשר ייצור תותבות מדויקות יותר.
  • ב- 1919 מומצא הגומי הורוד ומאפשר אסתטיקה טובה יותר.
  • ב- 1930 הומצא הויטליום, המהווה עד ימינו את השלד המתכתי ממנו מכינים תותבות חלקיות.
  • ב- 1932 פותח הפלסטיק הראשון לתותבות : וינילייט.
  • ב- 1935 האקריל (מתיל מתאקרילאט) תופס את מקומו של הוינילייט, ועושה מהפיכה בתהליך ייצור התותבות.