התפתחות אמצעי הקידוח

בעקבות המצאת מכונת התפירה ע"י אייזק סינגר, הומצאה המקדחה עם הפדל ע"י דר' ג'יימס ביל מוריסון בארה"ב

מימי קדם נהוג היה לבצע קידוחים בשיניים (ראה פרק העולם העתיק וימי הביניים).
בתמונה משמאל מוצגת מקדחת קשת מהמאה ה-16 ,

מקדחה זו תוכננה על ידי פארה (ראה פרק הרנסאנס). במקדחה זו השתמשו להוצאת עששת ושיוף שיניים שבורות. חסרונה הגדול היה במהירות סיבוב נמוכה ובחוסר קירור מכל סוג, מה שגרם לתמותת מוך השן ברוב המקרים, ולכאבים עזים.

ב- 1858 בעקבות המצאת מכונת התפירה ע"י אייזק סינגר, הומצאה המקדחה עם הפדל ע"י דר' ג'יימס ביל מוריסון בארה"ב. מערכת של חוטים התחברו למנוע גס בקצה, בעל מהירות נמוכה יחסית. היתרון העיקרי של מקדחה זו היה יציבותה, והכוח הנמוך יחסית שהיה דרוש להפעלתה.

מילוי החורים שנקדחו היה מתבצע ע"י דחיסת עלי זהב זה על גבי זה. אך המילוי לא היה הרמטי ולכן רוב הסתימות היו נכשלות כעבור מספר שנים.

פיתוח חומרי מילוי כדוגמאת האמלגם ע"י חוקרים כ- ג.ו. בלאק ב- 1895 אפשר לרופאי השיניים איטום טוב יותר.

בעקבות פיתוח הוולקנייט והאלחוש באתר ובהעדר מקדחות נוחות, רופאי שיניים ביצעו יותר עקירות כרוטינה, ולפיכך גם יותר תותבות.

מאמצים נעשו לשפר את צורות הקידוח המקובלות. ב- 1860 הומצאה מקדחה המונעת ע"י קפיץ ומפתח. למרות החידוש היא הייתה לא אפקטיבית ומסורבלת (ראה תמונה).

ב- 1872 דר' ג'ורג' גרין ממציא את המקדחה החשמלית הראשונה שהונעה ע"י אלקטרומגנטים אך גם היא מסורבלת ולרוב המרפאות עדין אין חשמל להפעיל אותה, או אפילו מים זורמים וביוב.

רוב רופאי השיניים ממשיכים להשתמש בפדל עד 1908. בשנה זו הומצאו המקדחות החשמליות הקלות המתחברות לשקע. מקדחות אלו נראו כמו מכונת גילוח של ימינו עם חוט חשמל ומקדח היוצא מחלקן הקדמי .

באותה תקופה כבר רוב רופאי השיניים היו מחוברים לחשמל.

רק לשם השוואה: המקדחות של היום מונעות ע"י חשמל או לחץ אויר, במהירות 30,000- 400,000 סל"ד, בעוד שהמקדחה של מוריסון הסתובבה במהירות מקסימלית של עד 800 סל"ד.

ב- 1946 אחרי מלחמת העולם השניה פותחה טורבינת ההיי-ספיד הראשונה, אך היא לא הגיעה לייצור מסחרי.

ב- 1954 טורבינת האוויר הראשונה מומצאת בשבדיה ע"י איבור נורלן.

ב- 1956 מפתחים טורבינה המונעת ע"י משאבת מים ומסתובבת במהירות של 60,000 סל"ד (ראה תמונה מימין). הטורבינה יוצאת בשיווק מסחרי, וגוזלת כ- 5 ליטר מים בדקה.

ב- 1957 טורבינת האוויר המסחרית הראשונה יוצאת לשוק. מהירותה נעה עד 300,000 סל"ד, והיא קלה לאחיזה, ומאפשרת תנועות מדויקות.

מאז ועד ימינו לא היו הרבה שינויים בטורבינות האוויר, פרט להכנסת תאורה פנימית לטורבינה (פייבר אופטיק) ב-1972.

דרכים נוספות לקידוח

1. AIR ABRASION קידוח אויר – מכשיר המשפריץ בלחץ שילוב של זרם אויר ואבקת אלומיניום אוקסיד, הגורמים לשיוף השן וקידוח. המכשיר פחות רועש מטורבינה רגילה, אולם עקב ענן האבקה הוא גורם לפיזור יתר של גורמים מזהמים מחלל הפה למרפאה. מכשיר זה אינו בשימוש נפוץ ואין לו יתרון על פני מכשירים אחרים כמו הלייזר למשל.

2. קידוח באמצעים כימיים בלבד – על החורים בשן מונח חומר הגורם לעיכול של העששת בלבד, ללא עיכול של חומר השן הבריא. את עיצוב החלל לצורך הכנסת סתימה מבצעים אח"כ במכשור ידני. הבעייתיות היא שהשיטה גוזלת זמן רב והיא לא נוחה לא למטפל ולא למטופל. בשיטה זו נעשה שימוש בעיקר באזורים בהם אין חשמל, כמו שבטים באפריקה.

3. לייזר LAZER – קידוח באמצעות קרן אור ממוקדת. הפלוסים: אין רעש של מקדח ומיים בפה – המינוס: יש עשן שצריך לשאוב מהפה, ושנית, לא ניתן לקדוח באמצעותו בסתימות ישנות על מנת להחליפן. רק בשן טבעית. הלייזר מוגדר כפתרון חלקי. הקידוח בלייזר מדויק פחות מהקידוח בטורבינות וצריך מיומנות. בנוסף, לפי משרד הבריאות אין עדיין מספיק מחקרים בנושא, ולא ידועות ההשפעות לאורך טווח. מכונים רבים עושים שימוש שיווקי בלייזר, ומציגים עצמם כמתקדמים יותר. בחלקם עומד הלייזר בצד לתצוגה, ולא נעשה בו שימוש.

גם בנושא זה יצאו אזהרות ממשרד הבריאות שפורסמו בעיתונות במהלך שנת 2004.

באמצעות הלייזר ניתן לעשות רק חלק מהטיפולים שניתנים לביצוע בטורבינה. למשל ביצוע סתימות אפשרי, אבל החלפה של סתימת אמלגם – לא ניתן לבצע, כי הלייזר לא מוציא מתכת. ניתן לחטא תעלות שורש – פעולה שניתן לעשות באמצעים פשוטים כגון שטיפות.

ניתן לבצע חתכים ברקמה רכה – דבר הניתן לביצוע בסקלפל פשוט – בתוצאות טובות לא פחות. בנוסף, לא ניתן לבצע כתרים או קידוח לשתלים באמצעות הלייזר.

מדובר אם כן, בעוד דרך לבצע קידוח. הלייזר אינו חזות הכל. יש לזכור כי מדובר בסך הכל במכשיר, ולדעת לבחור לא את הכלי, אלא את רופא השיניים האוחז בו.