בתקופות קדומות היה מקובל השימוש בסמי טשטוש למיניהם לפני טיפולי שיניים, או בהשקיית האדם הסובל באלכוהול.
לא היה גורם מאלחש טוב, וטיפולי שיניים נחשבו סיוט שיש להימנע ממנו במידת האפשר. גם היום מעטים "הנהנים" מהגעה לטיפולי שיניים – אולם עיון בסיכום שלפנינו מעלה כי מצבנו מעולה ביחס לאבותינו.
רצף תאריכים מהיר להתפתחות הטכנולוגית בתחום ההרדמות (אלחוש) ברפואת שיניים:
1772 דניאל רטרפורד מבודד את החנקן
1774 ג'וזף פריסטלי מבודד את החמצן ומגלה את גז הצחוק.
1800 המפרי דייווי מגלה את השפעת הנייטרוס (גז צחוק) על הורדת כאב, אך הדבר לא מביא לשום התייחסות מצד הקהילייה הרפואית. השימוש היחיד שנעשה בגז הופך להיות מסיבות צחוק (ראה חיתוך עץ).
11.12.1844 דר' הוראס וולס בקונטיקט מגלה במקרה את השפעת גז הצחוק כגורם מאלחש,
מנסה להציג את תגליתו בפני הממסד הרפואי בהרווארד, אך לא מצליח לשכנע. הוא ממשיך להשתמש בו בטיפול במטופליו.
דר' ויליאם מורטון מצטרף אליו וב- 1846 הם מפתחים את גז האתר. הגז המשמש להרדמה מלאה וטשטוש הופך להצלחה רבתי בתחום הרפואי בכלל ונחשב לפריצת דרך.
האלחוש (הרדמה) הראשון פותח ב- 1868, דר' אדמונד אנדרוס בשיקגו מתחיל בשימוש משולב של חמצן וגז צחוק, שיטה שהפכה פופולרית ונמצאת בשימוש גם היום.
1884 קרל קוהלר מכניס את הקוקאין כגורם מאלחש, אך מהר מאד מתברר כי לחומר יש יותר מדיי תופעות לוואי. בעיקר ההתמכרות.
ניסיונות רבים נעשו למצוא תחליף סינתטי שיהיה אפקטיבי ונטול בעיות ככל האפשר.
בתחילה היו החומרים יוצרים גירוי רב שלא איפשר את השימוש בהם, עד שב- 1904 ,פיתח הכימאי הגרמני אלפרד איינהורן את הנובוקאין. החומר הוכיח עצמו כיעיל מאד, והשימוש בו היה בהזרקה.
לראשונה בהיסטוריה יש אלחוש מקומי ולא הרדמה כללית.
עצם קיום פתרון מסוג זה, הפך את רפואת השיניים למיידית יותר, ואפשר פיתוח פתרונות נוספים, שלא היו ישימים עד להמצאת הנובוקאין.
בתמונה משמאל נראים מזרקי נובוקאין ראשונים משנת 1915.
כיום ישנם סוגים רבים של חומרים להזרקה, והשימוש בהם תדיר.
שיטות חדישות יותר, חלקן שנויות במחלוקת:
- מכשיר הנקרא "THE WAND". מדובר במכשיר ממוחשב המזריק את חומר ההרדמה לאט בצורה מבוקרת. רופאים רבים מתיימרים במודעות הפרסום שלהם כי ההזרקה באמצעות המכשיר נטולת כאבים. עם זאת, מחקרים שונים הדגימו כי לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין השימוש במכשיר לבין ההזרקה ע"י רופא שיניים מיומן ומתחשב. מכשיר דומה בשם sleeper one נותן את אותו אפקט.
- מכשיר ה"TENS" האלקטרוני, מעביר זרמים חשמליים דרך העור באמצעות אלקטרודות המונחות על הפנים, ובכך משבש את העברת תחושת הכאב ע"י העצבים באזור. לפעמים זה עובד – לפעמים לא.
- שימוש במכשיר היורה את חומר ההרדמה לרקמה ללא מזרק. מכשיר זה יעיל בחלק מהפעמים, אולם פעמים רבות הוא יוצר שטפי דם באזור וזה לא פחות כואב.
- שימוש בגז צחוק בשילוב הרדמה מקומית – שיטה מצוינת המפחיתה את רמת החרדה של המטופל לפני שמתקרבים אליו עם מזרק. נהוגה בישראל בעיקר בטיפול שיניים בילדים.
- שימוש בהיפנוזה רפואית – יעיל לחלק מהמטופלים, אורך זמן רב ואינו מפחית את הצורך בשימוש במזרקים -רק מפחית את רמת החרדה. נדרשות כ-3 עד 5 פגישות של היפנוזה עד שניתן להגיע לרגיעה מוחלטת של המטופל בטיפול שיניים. לקחת כדורים לוקח פחות זמן…
- שימוש בכדורי טשטוש – מקובל בחלק מהמרפאות בישראל, בדרך כלל שילוב של כדורי שינה (כמו אסיבל) עם נוגדי חרדה.
- סדציות והרדמה כללית – מבוצעת רק במכונים רפואיים מורשים. קיים סיכון קל בביצועה, ויש חובת נוכחות של רופא מרדים. לא ניתן לגמור את הטיפולים המחייבים עבודת מעבדה במהלך אותה ישיבת הרדמה, אולם ניתן למצות את שאר הטיפולים כך שבישיבות הבאות לא יהיה צורך בהרדמה מקומית.
